<h1>פסקי ריא"ז — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
א. כל האוכל פת, שצריך לברך ברכת המזון, צריך ליטול ידיו קודם הסעודה. וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, כמו שמבואר בסוטה, בפרק ראשון. ב. ומברך על נטילת ידים, [שמים] ראשונים מצוה. ג. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי [הוא] מגסי הרוח. ד. וכל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים. ה. הנוטל ידיו, בין לחולין בין לתרומה, צריך שיטול ידיו עד פרק שלישי שלאצבעות, שהוא חבור האצבעות והכף. ו. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, [כמו שמבואר בפרק כל הבשר]. ז. וצריך ליטול ידיו בשתי שטיפות. נטל שתי שטיפות, אף חוץ לפרק וחזרו לתוך הפרק היד טמאה. נטל מים ראשונים של שטיפה ראשונה עד הפרק, והמים השניים של שטיפה השנייה יצאו עד חוץ לפרק וחזרו תוך הפרק היד טהורה, ואין צריך ליטול פעם אחרת, שאין מי השטיפה השנייה לבדה חוזרין ומטמאין, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק ראשון שלסוטה, בראיית ד'. נטל שטיפה ראשונה כל יד ויד לעצמה, [ונמלך] ונטל בשטיפה שנייה שתי ידיו בבת אחת, ידיו טמאות, הואיל ולא נטל שתי ידיו [כאחת] בשטיפה הראשונה הרי הוא כאילו לא נטל. נטל בשטיפה הראשונה [שתי ידיו בבת אחת] ונמלך ונטל בשטיפה השנייה כל יד ויד לעצמה, ידיו טהורות, כמו שמבואר במשנת ידים. ח. לא יטול אדם ידיו בפחות מרביעית. היו שנים, ונטל האחד מרביעית ושייר מהם, נוטל השיני מן השיריים, לפי שהן שירי טהרה, כמבואר בקונט' הראייו' בפרק כל הבשר, בראיית ז'. היו המים חצי לוג, נוטלין [ממנו] שלשה וארבעה בני אדם. ט. אין נטילת ידים אלא במים, ולא בשאר משקין, ולא במים שנשתנה מראיהן. י. אין נוטלין לידים אלא על ידי כלי, ומכח אדם ואפילו מקטן. ואם ניקב הכלי בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. נוטלין לידים אפילו בכלי גללים ובכלי אבנים, ואין נותנין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא יתן לחבירו בחפניו, וזה מבואר במשנת ידים. מגופת החבית שתקנה לנטילה, נוטלין ממנה לידים. השק והקופה, אע"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים. יא. מים שעשה בהן מלאכה, אפי' שרה בהן פתו, או שהדיח בהן את הכלים, או שהמחה בהן את [המידות], פסולין לנטילה. הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרין. נסתפק לו במים אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, או אם היה בהן שיעור אם לאו, ספיקו טהור, שספק נטילת ידים להקל, וכל זה מבואר במסכת ידים. יב. מי מקוה (ש)מטבילין בהן הידים כדרך טבילה ומברך על טבילת ידים, והוא שיהיה בהן שיעור מי מקוה ולא יהיו מים שאובין. נטל ידו אחת והטביל ידו אחת, או שנטל ידו אחת וניגבה וחזר ונטל השנייה, ידיו טהורות. נטל ידיו עד חצי השיעור וניגבם, ועוד חזר ונטל חצי השיעור האחר, אין נטילתו נטילה, שאין ידים טהורות לחצאין, ואע"פ שהיה משקה טופח בחצי הראשון כשנטל חצי האחרון, וזה מבואר בפרק ב' שלגטין. יג. השוקת, שממלאין אותו מים מן הבור, אין נוטלין ממנו לידים, אלא אם כן קירב הנוטל ידיו למקום ששופך הדלי, שהמים באים על ידו מכח אדם הממלא, שאין מטבילין בו את הידים שמימיו שאובין. ואם ניקב הדלי בכונס משקה, שהמים נוטפין לבור בדרך הנקב ונשפכין לשוקת בדרך פיו, הרי מי השוקת מחוברין ל[מי] בור ומטבילין בהן את הידים, שלא החמירו חכמים בטבילה גמורה. וכן נראה לומר, שאם בא אדם בספינה גדולה ואינו מגיע להטביל [ידיו] בים ימצא כלי שניקב בכונס משקה ודולה מן הים ומטביל ידיו בתוך הכלי, שמי הכלי מחוברין למי הים, [הואיל] ומימיו נוטפין שם על ידי הנקב, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית י'. יד. מים שנפסלו משתיית הבהמה, כגון חמי טיבריה וכיוצא בהם, פסולין לנטילת ידים וכשרין לטבילה אם היו בקרקע והיה בהן שיעור מקוה. ואם המשיך קצת מהם בקצה האחר, אפילו להטביל בהן את הידים אסור, הואיל ואינן ראויין לנטילה. טו. הנוטל ידיו צריך לנגב את ידיו, שלא יאכל פתו בעוד ידיו שרויות. אבל המטביל ידיו אינו צריך לנגב, כמבואר בקונט' הראייות [בסוטה] בסוף הלכה ראשונה, בראיית ה'. טז. הנוטל ידיו צריך להגביה ידיו, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, כמו שביארנו למעלה, אבל המטביל ידיו אינו צריך להגביה ידיו, כמו שמבואר בתוספ' ידים. יז. נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, והוא שלא יסיח דעתו מהם. אפילו היה קורא בתורה על שולחנו והסיח דעתו משמירת ידיו צריך עוד נטילת ידים. יח. האוכל מחמת מאכיל, האוכל צריך נטילה והמאכיל אינו צריך. וכן אם נטל אוכל במפה ואכלו, אע"פ שלא נגע בו צריך נטילת ידים, כמבואר [בקונטרס הראיות], בפרק כל הבשר, בראיית ח'. יט. חייב אדם ליטול עוד מים אחרונים אחר גמר סעודתו, שמים אחרונים חובה, ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה, אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה, שמא בא לידו בתוך הסעודה גרגר שלמלח סדומית שמסמא את העיניים. וכן אם היו ידיו מזוהמות צריך לרחוץ ידיו מן הזוהמא, שידים מזוהמות פסולות לברכה [כמו שמבואר בברכות בסוף פרק אלו דברים וכב"ה פ' כל הבשר בראייה ה']. וכן המודד מלח בלא סעודה חייב ליטול את ידיו. כ. מה בין מים ראשונים למים אחרונים, מים אחרונים אין ניטלין על גבי קרקע אבל ניטלין על גבי עצים תלושים וכיוצא בהם, וכל שכן על גבי כלי, ומים ראשונים ניטלין [אפי'] על גבי קרקע. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל לא בחמין, מפני שהחמין מפעפעין את הזוהמא ואין מעבירין אותה, והוא שהיד סולדת מהן אבל אם אין היד סולדת מהן מותר, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית ג'. ונראה בעיניי שאין חלוקין מים ראשונים ממים אחרונים אלא בדברים הללו שכתבנו, אבל בשאר הדברים שוים הם, שכשם שהמים הראשונים אין ניטלין אלא במים הראויין לשתיית בהמה וצריכין שיהיו מכח אדם, אף מים אחרונים כיוצא בהם, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית ב'. כא. הנוטל מים אחרונים [צריך] שישפיל ידיו למטה, כדי שתרד הזוהמא, ולא יגביה שלא תשוב הזוהמא על ידיו, כמו שמבואר [בסוטה] בפרק ראשון.
